לא עוד יהודים המגיעים אחרי תשע שעות טיסה מארה"ב (או ארבע מארה"ק), מיטלטלים שעות על שעות באוטובוסים משדה התעופה ועד הציון הקדוש, ובסוף חוזרים כלעומת שבאו, כי הקור הפולני העז והעדר התנאים אינם מאפשרים להם לשהות במקום יותר משעה קלה.

בשנה הראשונה היה חדר השירות הבודד – ביתן קטן מחומם ומיחם לשפות ממנו תה או קפה – שכל מי שהגיע לשם ברך אותה מעומק ליבו… עד היום עוד מתנגנות באוזניים הברכות שהורעפו על אנשי 'הכנסת אורחים ליז'ענסק' באותה שנה ראשונה…
הקרצ'מע, בית המרזח הגויי שעבר 'הסבה' ונתן את השירותים האלה – הפך להיות אבן שואבת לכל מי שהגיע אז לליז'ענסק. בשנה הבאה, כמובן מאליו, חיפשו הבאים את ה'רווח והצלה' שהיה שם אשתקד. הפעם נוספה גם עוגה, נוספו כסאות ושולחנות לשבת סביבם, ובעיקר – חדרי שירות וחימום, חימום שממיס את השלג, מפשיר את הגוף הקפוא, ונותן גם לתפילות ולדמעות למצוא את הדרך החוצה… גם באוהל עצמו הותקן חימום. שוב לא היה צריך לברוח מהציון הקדוש אחרי כמה דקות, כשהאברים קפאו אחד לאחד. ניתן היה להאריך בתפילה ובניגון, לשפוך את הלב ולהרבות תפילה ותחנונים. כמה גדולה היתה ההקלה…